<h1>ראבי"ה סימן תט"ו</h1>
<h2>דף כט.</h2>
מה שפרשתי לפני תשובה זו דחמץ המעורב אחר הפסח צריך פדיון משום דחשיב בעיניה [היינו] דוקא משום קנסא, דאוקימנא מתניתין דחמץ של ישראל אחר הפסח אסור בהנאה כרבי שמעון דקנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה, אבל אי לאו משום קנסא, אף על גב דאיסורי הנאה נינהו, כי נתערבו חיטים אסורי הנאה בחיטים [כשרים ודאי] שבטלים ברוב, דלאו דבר שבמנין הוא ולא בריית נשמה הוא, כדאיתא בפרק אלו הן הלוקין [י"ז ע"א] בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן. תדע דהא סאה תרומה בטילה בחולין ברוב, והא דבעינן מאה מדרבנן [היא], דאסמכוה בספרי ובירושלמי [תרומות פ"ד ה"ז] אאת מקדשי ממנו, ובפרק יוצא דופן [מ"ז ע"א] אמרינן בהדיא דדימוע דרבנן. וגבי ערלה וכלאי כרם נמי מדאורייתא בטלי ברוב, ומדרבנן ילפינן בספרי וגם בירושלמי [ערלה פ"ב ה"ז] דבעינן מאתים, כדאמרינן בפרק הניזקין הלכה המטמא והמדמע [נ"ד ע"ב] אהא דתניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דגזור וכו', אלמא שאסורי הנאה בטילין ברוב אפילו מדרבנן, בר מתרומה גדולה וערלה וכלאי הכרם, דאסמכוהו רבנן אקרא. ואף על גב דמההיא סברא דנפקא ליה לגבי ערלה [וכלאי הכרם] מאתים הוה מצינן נמי למילף אכל אסורי הנאה דמקום שכפל איסורו כפל העלאתו, כיון דחמץ היתה לו שעת הכשר ליכא למיגמר מערלה וכלאי הכרם, כדתניא בפרק קמא דבכורות [ט' ע"ב] ובריש פרק המנחות והנסכים [ק"א ע"א] הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל וכו' עד ומודה רבי שמעון בבשר בחלב הואיל והיתה לו שעת הכשר, מכלל דערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל אין להם שעת הכשר. ובפרק כל שעה [כ"ד ע"ב] ובשילהי פרק כל הבשר [קט"ו ע"ב] גרסינן תניא איסי בן יהודה אומר מנין לבשר בחלב שאסור וכו' עד מה לערלה שכן לא היתה ל[ה] שעת הכשר חמץ בפסח וכו'. ואף על גב דמשמע התם דכלאי הכרם עיקרן נאסר והיתה להן שעת הכשר קודם השרשה, מיהו לגידולי כלאי הכרם לא מצינו שעת הכשר, דאי לא תימא הכי קשיין אהדדי. הילכך אפילו [תאמר] דגמרינן שאר [איסורי] הנאה מינייהו, חמץ אחר הפסח ליכא למיגמר מינייהו לאיסורא, דאף על גב דגבי ערלה וכל הני אמרינן מקום שכפל איסורו וכו', היינו משום דתרומה וכלאי הכרם וערלה לית להן שעת הכשר, מה שאין כן בחמץ אחר הפסח. ותו דליכא למילף מינייהו, דמקראי ילפי, [מו]שה אחד [מן הצאן מן] המאתים, וגם מקראי אחריני בירושלמי דערלה [פ"ב ה"א]. הילכך גם שאר איסורי הנאה, דליכא אסמכתא, בטל ברוב. ואומר אני דגבי איסורי הנאה המתבטלין אין צריך להשליך אחד מהן או שויו לים. כדתנן בפרק שני דערלה [מ"א] התרומה ותרומת מעשר וחלה ובכורים עולים באחד ומאה וצריך להרים, וגרסינן עלה בירושלמי כה את אמר צריך להרים וכה את אמר אין צריך להרים רבי אבהו בשם רבי יוחנן מפני גזל השבט, פירוש תרומה איכא גזילה של שבט לוי דהיינו כהנים, וערלה אין כאן גזילה. ורש"י פירש בפרק שלישי דבכורות [כ"ב ע"ב] גבי סאה תרומה טמאה וכו' דמשום הכי קאמר רבי אליעזר תירום ורבנן תעלה משום דכל היכא דתרומה עולה ובטילה אין צריך להרים אלא מפני גזילה, הילכך אי יהיב ליה דמי לכהן שפיר דמי, מכלל דגבי ערלה סבירא ליה דאין צריך להרים אפילו דמים. ואף על פי שיש לפרש בקושי ההיא דפרק נוטל [קמ"ב ע"א] רבי יהודה אומר אף מעלים את המדומע באחד ומאה, ופריך בגמרא והא [קא] מתקן, וקשה לי מה תיקון הוא זה אם אין צריך [רק ליתן] לכהן [ס]אה ממנו, הלא אינו אלא חוב בעלמא, ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו. ומיהו על כרחך צריך לפרש דאפילו הכי כיון דחייבים להרים סאה או דמיה ליתן [לכהן] נראה כמתקן. וראיה לפירוש רבינו שלמה מדמייתי עלה דמפני השבט בירושלמי ותני כל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה כגון תרומת הבלוסין והחרצין ושעורים שבאדום אין צריך להרים, אלמא דבקפידא דידהו ובהפסידן תליא מילתא, ומכי יהבו להו דמי ליכא קפידא דהפסידא. הילכך אפילו גבי ערלה [אין צריך] פדיון. אבל גבי עבודה זרה דחמיר איסורא מצריך ר"א פדיון. וחמץ נמי, משום קנסא, כדפרישית. אי נמי יש לפרש דאפה בו את הפת מיירי בככרות של בעל הבית דחשיבי ולא בטלי, הילכך צריך פדיון. וכן ארג בו את הבגד. ובהדיא מוקי (בירושלמי) [בגמ' תמורה ל"ד ע"א] ההיא דתנן בערלה [פ"ג מ"ג] האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק משום דחשיב הוא, ולהכי לא פליגי רבנן התם כמו ברישא. ומכח הכרכור נחשב גוף הבגד איסור. וכן ההוא דיין נסך שנפל לבור מיירי חבית בחבית. ולפי"ז צריך לומר דבחבית סתומה מיירי, וההיא סתמא דלעיל מינה, שאוסר בכל שהוא, דלא כרבן שמעון בן גמליאל. אי נמי רבן שמעון בן גמליאל בחבית פתוחה, ומשום חומר דעבודה זרה, ואתי ככולי עלמא. וגרסינן בפרק בתרא דערלה (ו)בירושלמי [ה"א] אמר רבי יוחנן סממנים בסממנים בטלים במאתים מי צבעים במי צבעים בטלים ברוב, פירושו נראה לי דכל היכא שאין שורש גוף האיסור לא הצריכו חכמים מאתים ואוקמ[והו א]דאורייתא, אמר רבי אבא בר ממל הניית ערלה בטלה ברוב מתניתא פליג[א] על רבי אבא בר ממל תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק פתר לה קמא בקדירות. לא עמדתי יפה על פתרונו. והנה הוכחנו דאיסורי הנאה בטלים ברוב ואין צריך להוליך הנאה לים המלח. ואותבינן אשמעתין דבפרק שלישי דבכורות [כ"א ע"ב] דגרסינן תני רבי חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ואמתניתין בהמה ששפעה חררת דם קאי, ואסיקנן דטעמא משום ביטול ברוב נגעו בה, דבטילה ואפילו הכי תקבר כדי לפרסמה שפטורה מן הבכורה, ומייתי עלה נמי משליא דנימוק הוולד עד שלא יצא. והקשה (רש"י) [ר"י] התם מפרק בהמה המקשה דתנן [ע"ז ע"א] המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים, דרובה לאו בר קדושת בכור נינהו, כדמפרש התם בגמרא. ותירץ התם לא בעינן פירסום, שהכל יודעים שאין שליא בלא ולד. [וקשה לי] מאי איצטריך לפרש התם דרובה לאו בר מיקדש הוא, תיפוק ליה דבטל ברוב בדם וגנונים. ותו קשיא לי (דאם כן) דקתני סיפא התם ובמוקדשים תקבר, ואמרינן בגמרא מאי טעמא רובא בני (אדם) מקדשי נינהו, נהי נמי דבר קדושה [הוא] ליבטל ברוב. ולא היה צריך להשליך לים כשיעור דמי הוולד, לפי מה שהוכחנו לעיל. ולא דמי לחמץ שאסור להשליכו אפילו לבהמות הפקר, דאפילו על ידי תערובת, דהתם לא בטיל ברוב. ותו דגזירת הכתוב הוא התם, כדילפינן לה בירושלמי מלא יאכל. ונראה בעיני דהך מתניתין דבהמה המקשה כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון, דלית להו נימוק הוולד גבי שליא. ובשלא הזיזו השליא ממקומה מיירי, דאי כשהזיזו אפילו רבנן מודו דבטל ברוב, כדתניא בגמרא נדה בהמפלת [כ"ז ע"א] אמר להם רבי שמעון אי אתם מודים שאם הוציאה לבית החיצון שהבית טהור וכו'. וכן פירש רבינו שלמה בבכורות. ולהכי נקיט רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון אמרו דבר אחד, משום דרבי שמעון מיירי אפילו לא הזיזה ממקומה. וגם מוקדשים לא אפשר להזיז כדי לבטל, שאין מבטלין איסור לכתחלה. ונראה לי דכל אסורים שאינם על ידי נתינת טעם, כגון שמבשל כל אחד לבדו לאחר שנתערבו, מותר אפילו באכילה, דחד בתרי בטל, רק שלא יהא דבר חשוב, כגון חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים או הראויה למנות או בריה. ואפילו הוא אסורי הנאה, בר מערלה וכלאי הכרם, כדפרישית טעמא לעיל. ואפילו אסורא דרבנן ליכא אחר שנת[ערבה] חתיכה נבלה בשתי חתיכות ומבשל לבד כל אחת ואחת. ואף על גב דגרסינן בהניזקין [נ"ד ע"ב] והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל, ומשמע מדרבנן אסור, התם בערלה וכלאי הכרם מיירי, שצריכין מאתים. וההיא דגיד הנשה [צ"ח ע"ב] דגרסינן דמדאורייתא חד בתרי בטל, התם אזרוע בשילה קאי שנתבשלה יחד ונאסר מדרבנן משום נתינת טעם. [ו]ההיא דגיד הנשה [ק' ע"א] דפרכינן ונבטלו ברובא משם אין ראיה להתיר, דאיכא למימר דאכולן אסורות קאי, דמשמע אפילו טפי מששים. ורובא לאו דוקא, דדכוותיה נמצא בסוף פרק הנודר מן הירק [נ"ט ע"א], דפריך מתרומה ונבטל ברובא, ופתרונו במאה, ודוק ותשכח, ולאו דוקא נקיט רובא. ומההוא דפרק התערובות [ע"ט ע"א] ואמור רבנן ברובא אין ראיה, דאדריש לקיש קאי, ולפטור ממלקות. ונראה (דכי היכי) דגמרינן איסור מטומאה לבטל ברוב, כדתני רבי חייא [בכורות כ"א ע"ב] אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ואם חתיכה בת מנין היא או בריה לא בטלה, והכל אסור, אי נמי אם דבר שיש לו מתירין הוא או מילתא דלטעמא עבידא הכל אסור. ואם בר מנין או לטעמא עביד ואיסור הנאה הוא אינו בטל, ויוליך הנאה לים המלח, בר מחמץ שלא שייך גביה פדיון, כמו שהוכחתי לעיל. ואפילו אינו בר מנין לגבי חמץ אין פדיון. ושוב מצאתי [בפסקות דרבינו שמואל] בפרק בתרא דעבודה זרה [ע"ד ע"א] האי תנא תרתי אית ליה וכו' והילכתא כל דבר שבמנין חשיב ולא בטל והכל נאסר בשבילו, הואיל ואין מכירין אותו. ואם אותו דבר אסור בהנאה הכל ימכר לגוים חוץ מדמי אותו דבר. ואם נחתכה בחתיכות דקות בקדירה, כגון חתיכת בשר פרה נבלה שנתערבה בתוך חתיכות של רחלה שאינה [מינה] בקדירה [ו]נחתכה בטילה היא, דהשתא לא הוי דבר שבמנין, ואף על גב דכי נפלה היתה דבר שבמנין, השתא מיהו בטלה לה. ואם אינו דבר שבמנין בטל ברוב, ויזרוק החתיכה לחוץ, דהשתא לא מתהני בביטול האיסור, כמו שמצינו [ערלה פ"ב מ"א] תרומה עולה [באחד ומאה, ואף על גב דבטילה [צריך להרים], וכן ערלה באחד ומאתים]. עד כאן לשונו. ולא נהירא לי הא דבעי למיגמר מתרומה, דאי[ן לגמו]ר מתרומה שצריך להרים, [ד]התם משום גזל השבט הוא, וכדפרישית. ובערלה נראה לי דטעות סופר הוא, דהא תנן גבי ערלה אין צריך להרים. ובתוספות שהוסיף לו הרב רבי משה ברבי יואל לפני רבינו יב"א כתוב בעבודה זרה מה שפסק רבינו ש[למה] [שם] דפרוסת חמץ בפסח הואיל ואין דרכה לימנות בטל ומשליך אחת מהן לנהר והשאר נותן לכלבו וחתיכה נבילה אף על גב דדבר שבמנין הוא כיון דלאו איסורי [הנאה] הוא בטילה ברובא כל זה אינו נראה בעיני רבי, דמה מעלה ומה מוריד שמשליך, כיון שנתערבה ואין אנו יודעין איזה של היתר ואיזה של איסור. אלא אומר רבי נקוט האי כללא בידך כל היכא שאינו נותן טעם האיסור שנתערב בהיתר ויש לו ביטול, כגון דבר שאין לו מתירין, לא שייך בו ששים ושום ביטול אלא רוב, שאפילו חתיכה אחת בין שתים בטילה וכולם כשירות. אבל גבי חמץ בפסח, דאיסור הנאה הוא, דנתי לפני רבי שמ[א לשם] צריך להשליך אחת, דהשתא לא יהנה ממנו. ואמר לי דאי סבירא לן כרבי אליעזר שיש פדיון לעבודה זרה הכי נמי הכא יש פדיון, דחמץ איסור הנאה כעבודה זרה. עד כאן לשונו. ואם לפי עוניי נראה לי כרבינו יב"א, ומיהו לאו כל איסורי הנאה שוים, כמו שפרשתי לעיל. והמחמיר תבא עליו ברכה.
